אז היום עשינו לנו יום חופש. שזה בעצם אומר חופש מנסיעות. עם המרחקים וזמני הנסיעה המופרכים כאן בכל קנה מידה ישראלי זה חתיכת חופש. זה גם אומר שזה יום של כביסות (והרבה! אחרי שני סשנים של קמפינג) ובישולים (לקראת הקמפינג הבא).
התעוררנו בבית המשגע שמצאנו לנו בספוקיין וואלי ופשוט לקחנו את היום באיזי. דיברתי בסקייפ שעתיים עם אמא ואז עוד חצי שעה עם סבא צביקה, אכלנו ארוחת בוקר למשכימים ועוד אחת למאחרים, קצת טלוויזיה וגם שעת יצירה והצלחנו לשנו"צ בתורות. אחה"צ גיתי יצא עם הילדים לפארק ונזדמנו לי שעתיים לכתיבה ועוד קצת כביסות וארגונים. פרקנו את כל האוטו וארזנו מחדש את המזוודות והתיקים וארגנו אותם יותר טוב להמשך הטיול. בערב הילדים השתוללו כהוגן ותפסנו כולנו שעה שלמה של "מצב כפית" משפחתי, צחוקים עד הגג ובאמת שזה הצליח כמעט להחליק גם את מה שעוד קרה לנו בין לבין.
הדבר הראשון הוא ההתמודדות עם הטאבלטים/טלוויזיה. תומר לא מפסיק לשלוף עלינו את קלף "השעמום" שלו ואנחנו מרגישים חוסר אונים למול זה. כל פעם מחדש מתאכזבים שדווקא הוא, הגדול והבוגר, עם הפוטנציאל הגבוה ביותר לזיכרון אמיתי של החוויה העצומה הזאת, דווקא הוא בוחר להישאר תקוע מול המסך ולא להיות נוכח ברגעים הקסומים שהמסע מזמן לנו, נשאר לעיתים קרובות מדי אדיש לנופים ולטבע, לתרבות החדשה שנגלית לנו בכל כביש, בשלטי החוצות, בתחנות והערים שחולפות על פנינו.
הדבר השני הוא שנועה בסוג של משבר, בתוך הדינמיקה המשפחתית שנוצרה עד כה בטיול היא מתקשה למצוא את מקומה, את ייחודה. קשה לה להחזיק בתואר הכוכבנית מול אחותה הקטנה שנהיית שובבה וכובשת מיום ליום, מצחיקה לא פחות ובעלת חן תינוקי לא מבוטל וכמובן – צרכים שדורשים סיפוק מיידי ומקבלים דחיפות בסדר העדיפויות. מן העבר השני הנוכחות הבוגרת והמסוגלת ועצמאית יותר של תומר גם מסמנת לה נחיתות בעמדתה. בקיצור, נועה מורדת. ביג טיים! רוב הזמן היא נוקטת בטקטיקת היללות הנצחיות על מנת לייאש אותנו, היא לא בוחלת בפריצת כל גבולות הבטיחות וההתנהגות והדרך החדשה המועדפת עליה להשגת תשומת לב (שלילית, ברור ששלילית) היא ונדליזם. זה אומנם בקטן וברמת הפעוטה שהיא ועדיין. ציור על חלונות המכונית, שבירת חפצים והעלמתם, הטחה של דברים ושיא השיאים מגיע ממש לפני זמן המקלחות – נועה שופכת חצי בקבוק של נוזל כביסה על השטיח בסלון. שטיח מקיר לקיר. ולא, אין לי את זה ביותר זוועה. מפה לשם אני וגיתי עושים תורות כל הלילה עם מייבש השיער מעל העיגול הרטוב והריחני שנועה יצרה על השטיח. עולב העולבים זה כאן.
אני נורא מתוסכלת מהמצב. יודעת בפנים שכל הדרמות והסצינות והתקפות הזעם הם ביטוי לקושי, הם קריאה לעזרה, לסוג אחר של תשומת לב. אני גם יודעת שזה דורש ממני כל פעם לעצור ולבחון מחדש, לשאול את עצמי מה אני עושה לא בסדר או לא מספיק או לא מדוייק, להבין מה המקום שלי בתוך כל הסערה הזו שמתחוללת בנפשות הקטנות שלהם. אני גם יודעת שבתוך האינטנסיביות של הטיול זה משהו שאני כמעט ולא עושה. אני (וגם גיתי) בעיקר מתנהלים ממשבר למשבר, את רובם פותרים לא כמו שהיינו רוצים, יש לנו הרבה פחות מקום להכיל, הרבה פחות סבלנות וזה מורגש. אני יודעת גם שאם אני רוצה שהטיול הזה יימשך עד תום, שנצליח לשרוד אותו, אנחנו חייבים למצוא את הדרך לגשר על הפערים האלה.
בשעות הקטנות של הלילה, כשאנחנו פורשים מהייבוש ויושבים להתקרר באוויר הנעים כל כך של ספוקיין גיתי מציע שנרפה. מהכל. לגמרי. בכל הגזרות. שיש יותר מדי גבולות והגבלות. זה קשה לי לוותר אבל משהו בי גם אומר לי שהוא צודק. שאני לא יכולה להמשיך להילחם איתם שיטיילו את הטיול הזה כמו שאני רוצה. שאם הם מעוניינים להזדמבן so be it. שאם הם רוצים לאכול רק ג'אנק so be it. שאם הם רוצים ליילל כדיפולט במקום לדבר איתנו so be it. החלטתי לתת לזה ניסיון. לפחות להשתדל. השיחה הזו מביאה אותי לחשוב על המקום של ה"מסגרות" בחיים שלהם (סבים – לא לדאוג, תהיו בטוחים שכשאנחנו חוזרים הם ישר נשלחים בחזרה לגנים, חינוך ביתי זה ממש לא בשבילי), על התפקיד הגדול והבטחון שהשגרה הקבועה מייצרת להם בחיים. תוהה אם היעדרה, אם ריבוי סימני השאלה שאנחנו נתקלים בהן מדי יום הם אלו שמניעים את התהליכים האלה של "פריקת עול" נקרא לזה. שכל השתוללות מקבלת ממדים היסטריים, למשל. שיש שבע עשרה כאלה ביום. אני לא יכולה שוב שלא לחשוב אם זה נכון להם שפשוט תלשנו אותם מכל מה שמוכר וידוע ולקחנו אותם איתנו למסע הזה שיש בו הרבה לא נודע ושרוב הזמן התשובה שלנו לשאלות שלהם היא "בואו נגלה יחד". אולי בעצם הם מבקשים ממני תשובה יותר טובה? אולי על אף כושר ההסתגלות המדהים שלהם לקחתי להם אלמנט חשוב של יציבות בחיים, גם אם זה לתקופה קצרה. אני תוהה כמה מקום היא קיבלה בעיצוב אופיים עד כה.
אין לי תשובות לרוב השאלות, אבל אני שמחה שהן עולות, כי הן מכריחות אותי להתאמץ יותר, להשתדל פי כמה לשפר את חווית הטיול של כולנו, להצליח להנות ממנו גם ככה, להכיר את הילדים שלי קצת אחרת, מעוד זווית, גם אם היא פרועה יותר משדמיינתי. והכי חשוב, אני צריכה לזכור שזה לא משחק ואין מנצחים and its not about the הכרעה (למרות שיותר מדי פעמים זה מרגיש ככה), יש רק ניצחון אחד והוא שנצליח להשלים את כל המסלול, את המסע המשפחתי שלנו. Amen to that!
whileplanning 
אינטואיטיבית אני חשה שגיתי צודק. קוראת אותך כמו ספר מתח! מחכה לפרק הבא.
אהבתיאהבתי
אוהבתותך! ומוחמאת ברמות, במיוחד שאת אובייקטיבית (:
אהבתיאהבתי