כבשנו את הפסגה!!!

אני כותבת את הפוסט הזה בעיכוב של יום-יומיים. היינו בקמפינג, שוב מנותקים. קשה להתרגל לגודל של הארץ הזאת, לחוסר היכולת של הרשתות הסלולריות לכסות אותה. איכשהו פה אנחנו משלימים עם זה יופי, אבל כשבנקודה ספציפית ברחוב רוטשילד בפתח תקווה תמיד השיחות מתנתקות לי אני מתחרפנת. i guess שלזה קוראים פרופורציות. בכל מקרה – מזהירה מעכשיו, זה פוסט ארוך. אני מאריכה ומוסיפה ועפה על עצמי פה ברמות אחרות. האמת? מחוייב המציאות ואני לא עושה ספויילרים. מי שמעוניין לאמ;לק אז הנה השורה התחתונה – אין עלינו, תותחי על! אבל פייר? אתם מפסידים, יש תמונות שוות לאללה.

אז תחשבו שזה יום רביעי, כרגיל אנחנו מצליחים להתארגן ליציאה לדרך רק קרוב ל-11, לא ברור מה ממשיך לקחת לנו כ"כ הרבה זמן, במיוחד שהייתי ערה עד 4 והעמסתי בעצמי את רוב הציוד לבגאז'. חלק מהעיכוב היה זמן ייבוש סמלי וחינוכי של נועה ליד הכתם בשטיח. על זה לא יכולתי לוותר. אנחנו נפרדים לשלום מהמארחת המקסימה שלנו ליז ויוצאים לנסיעה של חמש שעות בערך (זמן וייז, לא זמן משפחת שרון בדרכים) לסיאטל לסוכנות הרכב. קטע מנהלתי לא מוסבר שקשור בזמן ההשכרה הארוך שלנו והק"מ וכו' מחייב אותנו להגיע ולסגור הזמנה אחת ולפתוח שנייה ובדרך להתחנן על נפשנו שישאירו לנו את המפלצת. הנסיעה עוברת חלק למדי, הזומבינים מזדמבנים בנוהל ובשעה 18:30 אנחנו יוצאים מהסוכנות בשדה התעופה של סיאטל עם המפלצת ושלושה בקבוקי מים מינרליים קרים וממהרים ליעד הסופי לאותו היום = אתר קמפינג בהר רייניר, הפארק הלאומי הראשון שלנו בארה"ב.

אנחנו עוצרים אחרי שעה נסיעה ב drive-thru לארוחת ערב חפוזה, אין זמן לבזבז כי הפעם הקמפינג לא הוזמן והלינה שלנו היא על בסיס "כל הקודם זוכה". בזמן שאנחנו מסתכלים בחוברת של אלעד ובספר היוקרתי שרכשנו ב"מטייל" כשרק השתעשענו עוד ברעיון של הטיול הזה לפני ארבעה חודשים, אנחנו מחליטים ללכת על קמפינג באזור המרכזי של השמורה שנקרא "paradise" ולהישאר בו שני לילות ולאחריו להרביץ נסיעה אחת דוך ליעד הבא.

איך שאנחנו יוצאים מסיאטל ישר מצד שמאל ההר המדובר נגלה לפנינו בכל הודו. והאמת? יש עליו הוד. הר רייניר הוא ההר הגבוה ביותר ברכס הקסקייד והוא מתנשא לגובה של 4,392 מטרים. הוא גם הר געש פעיל ומהווה איום מוחשי למיליוני התושבים החיים בסביבתו, כולל סיאטל על פרבריה. מסתבר שהאיום הרציני ביותר הוא לא האפר הוולקני אלא דווקא המסת 26 הקרחונים שעל ההר. אז זה ההר המדובר ואנחנו הולכים ומתקרבים אליו והשעה הולכת ומתאחרת והדרך הולכת ומתעקלת לה בתוך ההר עצמו, בין עצים עתיקים וגבוהים ורמים, נוסעים על צלעו של ההר, לפרקים ממש על סף תהום וכמו שכבר חווינו באולימפיק (שהרגע נזכרתי שהוא בעצם הפארק הלאומי הראשון שביקרנו בו בארה"ב וזה כולה היה לפני פחות מחודש! מרגיש כמו יותר) וגם בפארקים בקנדה, ככל שאתה נכנס יותר לעובי הפארק ככה אתה מבין למה הוא קיבל הכרה לאומית. תומר ויערה כבר נרדמו מאחורה ורק נועה ערה אחרי שישנה צהריים בדרך לסיאטל.

IMG_9551

הנה ההר המדובר.

בשעה 21:30 אנחנו מגיעים לאתר OHANAPECOSH (באמת שאין לנו מושג עדיין איך הוגים את השם האינדיאני הזה) ומגלים שהפארקים באמריקה הם לא מה שהרגילו אותנו אליו בקנדה. בכניסה לא מקבלים את פנינו ריינג'רים מסבירי פנים אלא מכונה שמקבלת שטרות של 20$ ללילה ושולחת אותנו לאחר התשלום לחפש את מזלנו במציאת אתר פנוי. הלילה כאן יורד מהר יותר מאשר בקנדה ותוך כדי שאנחנו מסיירים לאיטנו בין שבילי המחנה אנחנו מבינים שכנראה שאנחנו סוג של נדפקנו. חצי מהמחנות באתר אמנם ריקים אבל בכניסה לכל אחד מודבק כרטיס "מוזמן". לדעתי רובם הם ביטולים וודאיים כיוון שאין זכר לנוכחות במחנות אבל מאחר ואני נשואה לגיתי שהוא כידוע הבנאדם הכי שונא עימותים ביקום וגם הכי צדיק שיש אין שום סיכוי שאני אצליח לשכנע אותו שנלון באחד מהם, רק בגלל הסיכוי ההו כה קלוש שמישהו יגיע ויזיז אותנו בשעה מאוחרת יותר ועמוקה לתוך הלילה. השעה נהיית כבר עשר ואנחנו עדיין בדאווארות ועם כל סיבוב שאנחנו עושים ככה גיתי הולך ומתבאס יותר בעוד שאני דווקא מתרגשת, רואה בחוויה הזו חלק חשוב ביותר בגרף הלמידה שלנו, בהפנמה שלנו את חוקי המשחק בקיץ האמריקאי באומה המטיילת (כפי שאלעד חזר וציין בפנינו שוב ושוב). אחרי שבעים סיבובים מתבהרת התמונה, יש רק מחנה אחד אפשרי לנו, שמוזמן החל מה- 28 והתפנה בצהריים, מה שאומר שמחר עד הצהריים נצטרך להתפנות ממנו ולחפש מחנה אחר ללילה הנוסף (או להפסיד 20$ ולעבור לאתר אחר מה שבולגריה לא תעשה בחיים). לקראת עשר ורבע אנחנו מתחילים להקים אוהל בחשיכה מוחלטת כיוון שאורות הרכב סינוורו אוהלים מסביבנו וגיתי (צדיק, כבר אמרתי, לא?) חש מהר לכבות מנוע עבורם. למזלנו ארזנו מבעוד מועד תאורת חירום רצינית מהבית ועל אף שעד כה היא לא היתה בשימוש בארץ השמש הכמעט נצחית (קנדה) הרי שפה אני מבינה שהיא תהיה מאוד רלוונטית. האוהל עומד תוך עשר דקות ואז נועה השדה מטפסת לבגאז' ומקבלת את עשר דקות התהילה שלה (שזה בדיוק מה שהיתה צריכה, עיין ערך הפוסט הקודם שלי – "day off") וזוכה להשתחל לבגאז' ולפרוק ממנו שקי שינה לכולם ולפתוח אותם ולסדר לשינה באוהל יחד איתי והיא הכי נפלאה ועוזרת וגאה שזו היא שמכינה לתומר את המיטה ללילה ולא ההיפך ובתוך כל החושך של הלילה הזה בובי שלי קורנת וזוהרת ומחייכת ואני מאושרת איתה, שבכל זאת הצלחתי למצוא לה מקום רק שלה, בחיבוק שלי מקדימה בזמן שהסתובבנו וחיפשנו, בלוליינות הבגאז', בידיים הקטנות והזריזות שלה שרוצות כבר לעשות ומבחינתי לא הייתי משנה דבר ביום הזה כי רק הדקות האלה היו שוות זהב! 

הילדים נרדמים תוך דקות בשקי השינה, הלילה לא טרחנו לנפח מזרונים ופתאום האוהל נראה כל כך מרווח וריק. אני וגיתי יושבים בחוץ, בעלטה, ממש בעובי היער, מנסים לעכל שזה סטנדרט אחר של פארק, אין פה ממש fire pit, אסור לאסוף ולהדליק עצים מהשמורה (רק לקנות עצים בחנות 12 מייל מהאתר,מה שאומר שאנחנו נהיה חזק בגזייה יומיים), בשירותים אפילו אין סבון, שלא לדבר על מים חמים ואני כולי געגועים לקנדה השמורה והמסודרת שמרגישה כזו ייקית לעומת ארה"ב הזרקנית. טוב יאללה, אני מתה להגיע כבר למחר.

אז היה לילה, ישנתי מחורבן בלי מזרון, גיתי לעומתי ישן נהדר סוף סוף, קמנו בבוקר לכלום וגיתי החליט שהוא ישר יוצא לקנות במרכז המבקרים את ה- park pass השנתי שמאפשר כניסה לכל הפארקים הלאומיים בארה"ב במחיר מציאה של 80$ בלבד ואז לסרוק את האתר ולמצוא לנו מחנה חדש שנעביר אליו את כל הציוד. לא להאמין באיזו מהירות אנחנו מתקפלים לאתר החדש שגיתי מצליח למצוא, פותחים מחדש את האוהל, מארגנים תיקים ויוצאים. לאן יוצאים? או! זה מה שחיכיתי לו.

בנסיעה ערב קודם, בזמן שקראנו על שפע האטרקציות והטיולים שיש לשמורת הר רייניר להציע לנו אני נתפסתי על מסלול אחד. יש לי קטע כזה שאני נתפסת על דברים והם לא עוזבים אותי. אז זה היה כזה. מכל הדברים שקראתי וראיתי אני החלטתי שה – sky line trail בהר עצמו זה המסלול שאנחנו צריכים לעשות. זה מסלול בדרגת קושי שנחשבת בינוני – קשה, אורכו של המסלול 9 ק"מ שכלולה בהם עליית גובה של כ- 600 מטר. משוגעת נכון? אבל גיתי כבר מכיר אותי והוא יודע שאין עם מי להתווכח ואני כבר החלטתי שזו תהיה אבן הבוחן של הטיול הזה. שזה יהיה המסלול שיגיד לי אם זה הולך להיות טיול תיירים רגיל שנעביר עם העגלה של יערה או טיול מהסוג שחלמתי עליו, הכי בטבע שאפשר, מסלולים ישר לתוך הנופים המוטרפים שיש לארץ הזו להציע, לספוג הכי קרוב ועמוק שאפשר את השפע הזה. עכשיו עם כאלה סופרלטיבים אני יכולתי לסגת מהרעיון? שום סיכוי.

מפה לשם עד שאנחנו יוצאים לדרך השעה 10:30, הדרך מהאתר למרכז המבקרים הנוסף בהר שממנו יוצא המסלול לוקחת לנו קרוב לשעה. הדרך שוב מתפתלת ומתעקלת בהרים, איטית יחסית ומרהיבה, עוברים בדרך אגמים ומפלים ועוד הרבה מסלולים מומלצים אבל אני נעולה וכבר מכינה את הילדים נפשית לטיול. המדריכים כולם אומרים שהטיול הזה לוקח באזור ה-4 שעות ואני כמובן מתכוננת ליותר, מודיעה גם לגיתי מראש שהטיול הזה יהיה כיף, באיזי ושהדרך תיקח כמה שתיקח העיקר החוויה. אז בתיק ארוזים כריכים ופירות ופשטידה ליערה, קצת נשנושים ועוגיות וגם קצת הפעלות לילדים.

בשעה 12:15 אנחנו מתחילים ממש את המסלול עם יערה אחת במנשא ושני תיקי גב, מרוחים היטב וחמושים בכובעים. גיתי והילדים בנעלי ספורט ואני בסנדלי שורש. so little we knew.

map - sky line trail

מפת המסלול לפניכם. שימו לב לסימונים על המפה. תרגישו חופשי לשוב אליה בהמשך הפוסט.

הקטע הראשון של המסלול נפתח בעלייה תלולה מאוד בשביל אספלט ממרכז המבקרים (שנמצא בגובה 1,650 מטר) עד להתפצלות הראשונה למסלולים נוספים למיני מפלים. המקטע הנוראי הזה שלווה בהרבה התנשמויות, עצירות, התמרחויות דרמטיות של תומר ונועה באפיסת כוחות מסתיים בעצירת צהריים. כל הכריכים אוזלים ותפוח אחד. על המפה תוכלו לראות את נקודת העצירה הזו מסומנת בעיגול משמאל למרכז המבקרים. בנקודה הזו כבר טיפסנו כ – 150 מטר מתוך ה – 600 שהמסלול הבטיח ולקח לנו כמעט חצי שעה לעשות את זה. גיתי מוצא את זה די מייאש ואני דווקא מתעודדת.

IMG_9552

והתחלנו…. מרגישים כמה תלול?

אנחנו מעבירים את יערה לגב של גיתי וממשיכים בכוחות מחודשים. תומר ונועה מייד פורצים קדימה ולוקחים פנייה שגויה, כשהם רצים בחזרה אלינו בירידה תלולה לא פחות נועה מתרסקת על הפנים, האף שלה משתפשף יפה בשביל והיא מובלת אלי בידיים יפניות נרגשות תוך קריאות בכי וזעקה שלא היו מביישות אף טלנובלה. גיתי בעצבים, מנסה למצוא גם בזה סימן שעלינו לחזור על עקבותינו, מסנן מתחת לאף שאין סיכוי שנועה מחזיקה מעמד כל המסלול (כי היא לא ישנה צהריים בדרך כפי שביקשנו ממנה) ובכלל דובק בגישה השלילית והסובלת כל כך שלו. אני מתעלמת ואנחנו ממשיכים. הטיפוס עדיין קשה אבל פחות תלול משהיה, אנחנו מגיעים למדרגות אבן גדולות והנשמה שלי יוצאת ואני בקושי סוחבת עם התיק הגדול ובו קרוב ל- 10 ליטר מים (אמרתי כבר שנערכתי לטיול ממושך לא?). הילדים דוהרים קדימה בפרצי אנרגיה לא ברורים ואני וגיתי מדדים מאחוריהם תוך שכל מי שיורד מההר בכיוון הנגדי מתפעל באוזנינו בקול רם מה- little hikers שלנו.

אנחנו עוברים עוד מקטע והנה מתגלה לנגד עינינו לראשונה קרח. ההר הלא מכוסה קרחונים (ויש בו שבילים שעדיין, בסוף יולי אינם עבירים מרוב שלג וקרח) והנה ממש לפנינו פיסה ענקית וקיימת ואמיתית של קרח. תומר ונועה צוהלים, יורדים מהשביל ומדגמנים ירושלים במינוס 3 בלי הפקקים ואלפי ישראלים. אנחנו זורקים כדורי שלג אחד על השני, מתפלשים בשלג ונרטבים ומתקררים וכמובן שאבא גיתי ובעקבותיו תומר ונועה פותחים את מגרסת הקרח שתימשך עד סוף המסלול.

IMG_9553

המפגש הראשון והאמיתי ביותר של תומר ונועה עם שלג משאיר אותם בהיי מטורף, פתאום כשהם מביטים למעלה בהר ואני אומרת להם שוב שאנחנו הולכים לטפס מאוד קרוב לפסגה הם קולטים מה המשמעות. נועה מפנטזת כבר איך היא בונה את אולף ותומר מפנטז על משלחות סקי והצלה ומה לא והחיוכים שלהם בקושי מדביקים את הריצה בשביל. הם עפים את המדרגות והאבנים וההר ושוב כולם מסביב מלאי פליאה על צמד הגורים שלנו that we just can't keep up with ואנחנו לאט אבל בטוח מטפסים. מרגישים את הבערה בשרירים, את השומן מכביד על הצעדים ועדיין, ממשיכים לטפס. אני מרגישה שכל הדיבורים של גיתי על נקודת אל – חזור הם לא רלוונטיים וההר שרק נדמה שהולך ומתקרב אליי בפסגתו המושלגת קורא לי אליו ואני נזכרת בכל הטיולים בתנועה, איך הייתי סוחבת על הגב תיק שארוז לארבעה וחמישה ימים, עם שק"ש ושימורים ובגדים ונייר וטואלט וחולצה שומרית כמובן והולכת והולכת ולא מרימה עיניים מהרצפה כי אז מרגישים את העלייה פחות, רק שפה אני לא יכולה שלא להסתכל כי הכל כל כך יפה מסביב. השמש קרובה כל כך ומאירה והפרחים פורחים על ההר בינות לקרחונים וזה לא יאומן שאנחנו הולכים במקום כזה.

יערה שנרדמה על הגב מתעוררת ואיתה גם הרעב והעייפות של תומר ונועה (בכל זאת השעה 14:15 – הולכים כבר שעתיים) ואנחנו עושים עצירה ארוכה מקודמתה אפילו, הפעם קצת נשנושים ונפתחת בהר פינת יצירה/הדבקות, הילדים נחים, סנאי קטן וחמוד משחק איתם תופסת, יערה מחלצת עצמות, אנחנו נושמים ושותים, רק מחפשים להקל את המשא ובסוף אחרי הפסקה של יותר מחצי שעה אנחנו ממשיכים הלאה, לא לפני שאנחנו עושים סלפי משפחתי על רקע פסגת ההר המושלגת שכבר ממש נגלית אלינו במלואה ונראית קרובה מאוד. הקטע הזה של ה"קרובה" ימשיך לתעתע בנו עוד הרבה בדרך.

IMG_9556

עכשיו אני חייבת להדגיש משהו על הקטע הזה. הקטע שאני הולכת לספר עליו מסומן במפה שלעיל בעיגול וחץ. הנקודה הזו היא נקודת האל – חזור של הטיול הזה. זו שלא רציתי לדבר עליה. אנחנו הולכים ומתקדמים וככל שאנחנו מתקדמים ככה אנחנו רואים יותר ויותר אנשים חוזרים. רק כשאנחנו מגיעים לנקודה עצמה אנחנו מבינים מדוע. השביל הגיע לחלק שהוא כולו קבור תחת השלג וניתן לעבור רק דרכו. קטע השביל הזה הוא בעלייה, שוב תלולה למדי, השיפוע מאוד מחליק והקטע הטריקי? אחרי שכבר עברת את החלק החלקלק בעלייה, יש מעבר צר ביותר על צלע ההר שגם הוא מכוסה כולו שלג ונפערו בו מעין שני בורות שיש לדלג מעליהם או לעשות את מה שכולם עושים, מתגלשים את כל המדרון למטה (מה שיוצר מעין נתיב מגלשות פריסטייל) ואז חוזרים למטה. גיתי שלא כהרגלו מתחיל להתעניין אצל הסובבים מה רמת העבירות של השביל בקטע הזה ומה ההיתכנות לעבור אותו עם ילדים קטנים בזמן שאני מתפעלת ממפל מי הקרח שחותך את ההר מולנו.

IMG_0527

המפל המדובר. רק תחשבו איך זה גם נשמע…

כל האנשים שממשיכים מעבר לנקודה הזו מצויידים בנעלי הליכה מותאמות להרים ושלג, תיקי גב קלילים למדי וכמובן שיש לכולם מקלות טיפוס. אנחנו עומדים על השביל, רגע לפני שהעפר מתכסה בשלג ומתחיל לטפס למעלה וזה מרגיש לרגע כמו הבוקר הזה שבו החלטנו על כל הטיול הזה, ששנינו מסתכלים אחד בעיניים של השני ומחליטים to make a leap of faith ופשוט ללכת על זה. גיתי יותר חושש אבל אני מדרבנת אותנו. השיגעון הזה שבכלל הביא אותנו הנה? הוא לא ייתן לי לחזור ואני אפילו לא בחצי הדרך! אנחנו מחליטים להתחיל לטפס בשלג בטור עורפי, אני מובילה, תומר ונועה אחרי וגיתי עם יערה במאסף. הילדים בהתרגשויות על כי הם בטוחים שמה שמחכה להם למעלה זה מגלשות השלג המאולתרות שמהם אנשים לא מפסיקים להתגלש בצעקות וצווחות והם שוברים את הקו האחיד לקול הצעקות של גיתי מאחורה. אני בדיוק נפנית להגיד לו שהוא מגזים כשהרגל שלי שוקעת כולה בשלג. דרכתי על שכבה דקה וחלולה והרגל שלי נקברה בתוך השלג. אני כבר ממש קרובה לסוף העלייה ובכוחות לא ברורים מצליחה לשחרר את הרגל החוצה ולהגיע עם הילדים לנקודת מבטחים, האחרונה שישנה לפני המעבר הצר בהר. הרגליים שלי קפואות (סנדלי שורש, זוכרים?) וגם הידיים ורגל שלמה רטובה אבל אני לא נסוגה. גיתי יוצא חלוץ לבדיקת המשך השביל והבורות המדוברים, בכל זאת אנחנו אחראים פה לביטחונם של הילדים. הוא יוצא ושב כעבור כמה דקות לא החלטי למדי. עכשיו תורי לצאת לסריקה, אני יוצאת ומחליטה שהקטע עביר למדי. אנחנו מחליטים לעבור בשלבים. שאני אעביר את תיק אחד ואת כל הילדים אחד אחד וגיתי יעבור לבד. הברך שלו שארוזה בברכייה מאיימת עלינו כל הזמן ואני חרדה לה ולגיתי בצורה לא רגילה. יודעת שאם הוא מסובב אותה עכשיו יש רק מקום אחד שאנחנו נמשיך אליו מכאן וזה הביתה, חזרה לארץ.

IMG_9554

לפי כיוון השעון: ההר, כ"כ קרוב! מגלשות השלג, גיתי ליד הבורות, נועה עולה את השלג התלול

אני יוצאת עם התיק הכבד של המים ועם תומר ראשונה. בדיוק הגיעו למעבר מהצד השני אבעה בחורים היספניים חמודים שמציעים לנו באבירות עזרה במעבר סביב הבורות. הם נותנים לי אחיזה ומעבירים לי את תומר בלי שום קושי. מהסתכלות עליהם ועל נקודות האחיזה שהם מצאו ואיך שהנחו אותי לצעוד ולהניח את ידיי ורגליי על הקרח אני מתמלאת בטחון. אני משאירה את תומר קצת למעלה יותר בשביל, בקטע שהוא כבר נקי משלג, עם התיק ויוצאת בחזרה לגיתי. שוב חוצה את הבורות ומודיעה לו שאנחנו יוצאים בנגלה אחת. אני מעמיסה את יערה עלי, נועה ביננו והתיק הנוסף על גיתי. החבר'ה כבר התגלשו למטה לצערי הרב ואני נאלצת לעבור לבד. אני לא אשקר ואגיד שזה לא קטע מפחיד כי זה כן, זה קטע צר מאוד ומחליק, אני עומדת בו בקושי בהליכת עקב לצד אגודל, הרגל לא מוצאת אחיזה בקרח, הידיים קפואות וגם הרגליים ואם אני נופלת בשלב זה אני מחליקה את כל הדרך למטה ובפחות חינניות מזו שמדגמנים סביבי בלי הרף כל המתגלשים מרצונם. בהחלטה של רגע אני אומרת לעצמי ולגיתי שבעצם זה לא ביג דיל. מקסימום נתגלש ונעלה שוב. מקסימום נתגלש כולנו. גם חוויה אדירה. אני מצליחה למצוא אחיזה בבור ולהעביר את נועה צד, גיתי עוקב אחריי ועובר גם הוא ורק בקבוק מים אחד מתגלגל לו למטה ומדגים מהירות. החבר'ה החמודים שכבר התגלשו מתנדבים מייד לחלץ לנו את הבקבוק ולהביא אותו למעלה בחזרה. לאחר החילוץ אנחנו ממשיכים מלאי התפעלות וסיפוק במדרגות האבן. למעלה מחכה לנו עוד קרחון נמס, אנחנו עושים עוד עצירה, הילדים זוכים בעוד עוגייה (אני מתדלקת אותם באנרגיה במנות קצובות, דואגת בשקט שהם לא ייכבו לי פתאום ואנחנו ניתקע באמצע המסלול עם שלושה ילדים שתלויים בנו וללא יכולת להשלים אותו).

עכשיו כשאנחנו אחרי, אנחנו מבינים למה כולם חזרו על עקבותיהם. החל מהשלב הזה במסלול אנחנו נראה אך ורק הייקרים מקצוענים. אין יותר ילדים בנמצא. מרגע זה ואילך תומר ונועה הם בדרגת נס מהלך. אני ממש בהתרוממות, לא יכולה להאמין שהצלחנו, בלי ציוד ונעליים, רק עם הרבה רצון ושיגעון, אנחנו ולא אחרים מהצד השני של הקרחון!!! גם הילדים מבינים את גודל הדבר שקרה וגם הם מתהלכים נפוחים ומרוצים מעצמם (ובצדק) ואני נותנת להם כמה שאפשר להתפרע על גושי הקרח המאסיביים שעוד נקרים בדרכנו ל – panorama point. אנחנו עושים עוד סשן התמרחות באולטראסול וממשיכים לטפס. יערה עדיין במנשא, לא מתלוננת ולא מקטרת, שמחה ורטובה כולה מזיעת גב וכשאני לוקחת אותה אלי אני כמעט מתעלפת מהריח. לוקח לי שניה וחצי להבין איך תינוקת בת שנה מריחה כמו מלתחות גברים אחרי אימון.

IMG_9555

גיתי על גג העולם! סוף סוף מחייך מכל הלב ממש (:

אנחנו עולים ועולים עד לפנורמה פויינט, עכשיו אנחנו בגובה העננים ומהנקודה הזו נשקפים אלינו ההרים הסמוכים – הרי הגעש הלנה, הוד ואדאמס ופסגות הרי השן (Tatoosh Range). מנקודה זו ולאורך הדרך רואים את קרחון ניסקולי (Nisqually Glacier) וקרחונים נוספים הגולשים מהפסגה. לכל אורך המסלול ישנה פריחה מדהימה שכעת זהו שיאה. ההר קרוב אלינו מאוד אבל לא הכי. יש עוד שביל גבוה יותר אפילו. את תחילת השביל יערולי מתוקולי שהשתחררה מהמנשא לטובת פיפי של אמא (בכל זאת, שתיתי כבר איזה 2 ליטר מים בשקט) עולה בעצמה. בכוחות לא ברורים ונחישות לא מבוטלת היא מטפסת את מדרגות האבן הגדולות, בלי פחד ועם המון חיוכים ואני משתאה וגאה וכל כך מאושרת שגם היא לוקחת חלק בטיפוס הזה.

IMG_9557

Panorama Point – השלמנו כבר עלייה של כ- 500 מטר בגובה

השעה כבר 16:30, מטפסים 4 שעות. עוד טיפ טיפה ועוד מעבר צר ומלחיץ (אבל לא חלקלק משלג) ואנחנו בנקודה הגבוהה ביותר בשביל מול סלע מקלור Mcclure Rock וההר מולנו והלבן של השלג מהמם בעיקר כי הוא לא כזה לבן. הוא נוטה לטורקיזים של אלזה שנועה לא מפסיקה לומר לנו שזה בעצם הארמון שלה, ממש פה.

IMG_0542

זה באמת הכי קרוב שנגיע – sky line high trail

אנחנו עוברים את העיקול של השביל ותומר מזהה חיה בשלג. בהתחלה אנחנו בטוחים שזה זאב אבל כשגיתי עושה זום עם המצלמה הוא מגלה שזו עז הרים. עוד קצת קדימה ומתגלה לנו מרמיטה שיצאה לחפש קצת אוכל על השלג ואנחנו מרגישים ברי מזל ששוב יצא לנו לחוות ולראות חיות בר במקומן הטבעי, סף הריגושים של הטיול הזה רק הולך וגודל. 

IMG_9558

יש! חיותים!!! ועוד קרחונים (:

משלב זה מתחילה רשמית הירידה. יערה עוברת לגב שלי לטובת הברך של גיתי ואנחנו מתחילים את דרכנו חזרה. תוך כדי ההליכה גיתי כבר מודה שזה היה שווה, אפילו שהוא מודאג מהשעה. הקטעים הבאים שעלינו לעבור חלקם חסומים לגמרי ע"י שלג וקרח ושוב אנחנו נאלצים לעבור על קרחונים, להיזהר שלא להתגלש בהם ושוב הרגליים שלי נרטבות וקופאות ועד שמתחממות בהליכה בשמש מגיע עוד קרחון. לילדים ולגיתי זה לא אכפת כיוון שהם לא מפסיקים לשנייה לזלול קרח. הפיגור של שלושתם מדברים בפה קפוא ומלא פצפוצי קרח תוקף אותי במתקפה משולבת ואפילו את יערה הם מדיחים.

אנחנו הולכים והקרחונים נמסים לנגד עינינו תוך כדי שלצידם האחו של ההר פורח ומזמזם ורוחש (בעיקר מיתושים רעים ושמנים שעושים בי שמות) ובאיזשהו שלב נגמרת ההליכה בקרח ואנחנו חוזרים למסלול סלעי, מאוד חלקלק ואני אומרת לילדים שמעכשיו הם עושים רק צעדים קטנים ומדודים, כאילו היו הליליפוטים שכבר השאלתי מגוליבר לסיפור שלי על ארץ פקאדה והם מתלהבים מההשוואה ונועה לא מפסיקה לתקן את התשבוחות שלי: "לא אמא! תגידי לנו איזה נהדרים אתם ליליפוטים קטנים שלי!". גיתי ואני ממש מתחילים להרגיש את הרגליים והעייפות והשמש ואנחנו עושים עוד עצירה, עוד תפוחים ונשנושים ומים, הרבה מים. הפעם גיתי מציע לילדים לעשות יצירה מאבנים והם מתחילים לבנות ארמון אבנים. אין לי מושג איך בשלב זה שניהם עוד בהכרה, אני רק יודעת שהטיול הזה מסעיר גם אותם, בדיוק כמוני, מסעיר ומרגש כל כך שהוא משכיח מהם את העייפות והקושי והכאבים שאולי ישנם. הם לגמרי מושקעים בטיול הזה. השעה כבר 18:15, הולכים 6 שעות. השביל ברובו ריק. כשאנחנו כבר נתקלים במישהו אנחנו מנסים לברר כמה אנחנו קרובים לסוף.

IMG_9559

כל הליליפוטים שלי וההר, מתרחק על רקע האחו הנהדר והפורח

ממשיכים ללכת, הירידה מאוד חדה והאבן מחליקה מתחת לרגליים ואנחנו שוב הולכים בטור עורפי ואני מובילה. יערה מתחילה לבכבך וכאילו שזה לא מספיק לה, אני דורכת לא טוב ומחליקה על הישבן. גיתי אומר שיערה לא נפגעה אלא רק נבהלה. בכל מקרה היא מייד משוחררת מהמנשא, עוברת להירגעות על הציץ ואז למנשא מקדימה. את המשך הדרך אני הולכת כשיערה מולי, מוחאת לי כפיים כאילו היתה המעודדת הפרטית שלי. מדי פעם היא שולחת ללחיים והסנטר שלי חיבוקים חזקים ומטה את הקודקוד העגול והנפלא הזה שלה לנשיקה, היא לא מפסיקה לחייך ואני איתה, שרה לה ומשחקת איתה תוך כדי שאני יורדת לאט, כל הברקסים עובדים והשרירים במאמץ מירבי.

IMG_9561

הקסם שלי!

בשעה 19:45, שבע וחצי שעות מההתחלה, אנחנו מסיימים את המסלול. מרכז המבקרים כבר נסגר והארטיק המובטח יחכה למחר. הילדים האלופים שלנו הלכו כל הדרך בלי עזרה, כמעט בלי בכי (נועה התרסקה עוד פעמיים בירידה), יערה היתה שקטה וסבלנית ונהדרת ואנחנו? אנחנו בעצם עשינו את הטרק הראשון בחיים שלנו. או לפחות הדבר הכי קרוב אליו שנעשה כבר אי פעם (נראה לי).

באוטו, בדרך חזרה למחנה, הילדים ממש לא קורסים לשינה כפי שהייתי בטוחה שיקרה. גם הם בדיוק כמונו מרוממים מהטיול. גם הם מבינים את גודל ההישג. אין לי מילים כדי לתאר כמה אני גאה בהם על ההתמודדות שלהם עם המסלול הזה שהוא לגמרי לא פשוט. אני יודעת לומר על עצמי שאני גאה בגוף הזה שלי שהוא שמן ורופס ועדיין הצליח לשאת אותי מעלה. אני גאה בשרירים החלודים שלי שהחזיקו מעמד והתאמצו והביאו אותי לפסגה ובחזרה. אני מאושרת מאין כמותי שהתעקשתי. אני מרגישה שהחוויה הזו שעברנו כולנו כמשפחה, הטיול הראשון שלנו שהוא נטול ריבים ויללות ובכי וצעקות, היא חד פעמית. שהיא מכוננת. שהיא מסמנת לנו משהו חשוב. היא הזכירה לי כמה טוב יש בילדים שלי אפילו כשהם ונדליסטים קטנים וחוצפנים, כמה התמדה וכוח רצון ונחישות הורשנו להם. כמה שהם נדירים. כמה אני אוהבת אותם. איך לא יכולתי לטייל באמת בלעדיהם. איך לא הייתי רוצה.

ובסוף בסוף, מה יצא מכל זה? שלא קניתי מדבקת I fucking climbed that mountain !!! להדביק על האוטו.

 

 

  

מודעות פרסומת
פורסם ב-C2C - הטיול הגדול שלנו, קיץ 2016
8 תגובות ב“כבשנו את הפסגה!!!
  1. דפנה הגיב:

    ואוו, ואוו ועוד פעם ואוו

    Liked by 1 person

  2. nillyo הגיב:

    באמת כל הכבוד לכם! את רואה, אולי שבירת השגרה לקחה לילדים תחושת בטחון, אבל העניקה להם חוויות מעצימות שאין סיכוי שהיו עוברים לו היית משאירה אותם בשגרה. יש מחירים ותמורות להכל. וזו בטוח חוויה שיזכרו לכל החיים. שאפו גם לך, ולגוף המדהים שלך. מקווה שזה יגרום לך להעריך אותו מחדש בדיוק כמו שהוא. וכרגיל את כותבת מעולה, מרגש וכל כך אמיתי. ממש יכולתי לדמיין את עצמי אתכם במסלול הקרחוני. נשיקות

    Liked by 1 person

  3. My True Journey הגיב:

    וואו! איזה אתגר עצום לקחתם על עצמכם ואיזו התמודדות מופתית! מגיעה לך כל הגאווה בעולם, אתם אלופים!
    ולגבי זה שזה הטרק הראשון והאחרון שלכם בחיים האלה, never say never! אני מאחלת לכם שהטיול הזה רק יפתח לכם את התיאבון ועוד תצטרפו אלינו לטרקים במזרח, אמן אינשאללה.

    Liked by 1 person

  4. michali29 הגיב:

    בובה! התרגשתי. תודה על התגובה. אוהבתותך!!!

    אהבתי

  5. michali29 הגיב:

    אמן ואמן באמת! (:

    אהבתי

  6. מימי שרון הגיב:

    איזה אומץ ואיזו התמדה. אני ממש גאה בכם ובהתמודדות האמיצה מול איתני הטבע. הכי שמחה (בפולנית) שכולכם חזרתם בחתיכה אחת, מהטרק המושלג. בחודש עשיתם חוויות של חיים שלמים….

    Liked by 1 person

  7. שירי הגיב:

    וכל מה שחשבתי עליו מן הרגע הראשון הוא:׳׳משוגעים, רדו מההר!!!!׳׳ הפוסט הכי מלחיץ שקראתי. מזל שנכתב בגוף ראשון מה שמוכיח שאותו הגוף עדיין בחיים.

    אהבתי

  8. michali29 הגיב:

    באמת? זה הכי מלחיץ? חשבתי שתומר נאבד ביער היה הכי מלחיץ….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: